אחרי שקצתי ביהדותי, אני משווקת אותה לילדותיי כמו בתרמית פירמידה: טור דתלשי

בנותיה של נעה בשלג.

החצר שלנו לבנה משלג וכל ציפוריה נעלמו. את הגרגרים שהשארנו להן במתקן ההאכלה בוזזים הסנאים. זה קרה בבת אחת, בוקר אחד התעוררנו והכל אחרת. הצל שלנו נעלם, וקולות צעדינו על המדרכה כבדו ונחלשו. החורף מביא איתו קרבה משפחתית, ואני מנסה לנצל את הזמן לשיחה בעברית בלעדית.

את הימים המשותפים אנחנו מבלות בבית פנימה, עלמה קוראת ספרים ומתאמנת בכתיבת המילים שהיא כבר יודעת לאיית, כרמלי מעדיפה להתגלגל על השטיח ולהמציא תרגילים. "אמא", היא שואלת, "רוצה לראות גלגול באקוורדס או קדימהוורדס?"

אנחנו מכינות ארוחת ערב, כרמלי מבקשת למרוח "חמnut בוטנים" על גבעולי הסלרי הטריים, אני מרשה למרות חילול הקודש שבדבר. עלמה מסיימת לחתוך את הטופו לקוביות קטנות, מקפלת את שרווליה מעלה, רוחצת ידיים ואז מבקשת שאעזור לה "לunפשיל" את השרוולים בחזרה למקומם.

הכל נראה טבעי בעולם שלהן. אף אחד לא לועג להן או מערער על השפה שהן רוקמות בלי משים. אני מתקנת בעדינות, לא מיד, רושמת לי פתקים שלא אשכח ואז למחרת משרבבת את המילה הנכונה, כאילו היתה כאן כל הזמן. לא רק על העברית אני משגיחה, את כל העולם הישן אני שומרת בשבילן; כל מה שהיה מובן וברור להן לו היינו נשארים בארץ.

מי היה הראשון?

בוא החורף צובע את העיר באדום מנצנץ ומשמיע שירים מתקתקים שמתנגנים בכל מקום ללא הפסקה. אי אפשר לחמוק מזה, לאן שלא תפני, הוא שם, חג המולד. מסנוור בחנויות הבגדים, ממתיק את חנויות המזון, מרצד ברחובות, בגנים, בבתי השכנים. "אמא, אפשר גם עץ כריסטמס?", עלמה שואלת אותי ערב אחד אחרי הגן, כשאנחנו עוברות דרך השכונה הפרברית צמודת הקרקע שלנו, בה כל חלונות השכנים מוצגים לראווה ומכולם מהבהבים קישוטי החג כמו מופע אורות אפילפטי. אני מנסה לחשוב על תשובה, אבל שום דבר לא מניח את דעתי.

היא כבר בת ארבע וחצי, זה היה צריך לבוא מתישהו. "לנו יש את חנוכה", אני מנסה, "ולהם יש את כריסטמס. הם מקשטים עץ, ואנחנו מדליקים חנוכייה, כל אחד והחג שלו וכולם חוגגים את האור באמצע החורף החשוך". זה לא מספק אותה, כמובן.

"אבל למה להם יש כריסטמס ולנו יש את חנוכה?".

"ובכן, אנחנו יהודים והם נוצרים".

"אבל למה?", היא ממשיכה, ואנחנו צונחות במחילה היסטורית אינסופית.

"הם נוצרים כי ההורים שלהם נוצרים, את יהודייה כי אבא ואמא שלך יהודים".

"אבל מי היה הראשון?", היא לא מוותרת.

אני מוצאת את עצמי מספרת לה על אלוהים ועל הסיפורים מספר בראשית שאנחנו קוראות לפעמים לפני השינה. אני מנסה לצייר את הכל באותות ומופתים: יופיו של עץ הדעת שזוהר באמצע הגן הקסום, מגדל בבל שנושק לעננים ושאונם של גשמי המבול הניתכים בעוצמה על האדמה. לעצמי אני שומרת את הטקסטים המקבילים בעלילות גלגמש ואת ההלכות המפלות נשים וגויים שלמדתי להכיר כשגדלתי ועמעמו את זוהר התורה של ילדותי. אני מציירת בדמיונה קשת צבעונית ורחבה שהאירה את השמיים לאחר שפסק השטפון הגדול שנמשך 40 יום ולילה.

כל המנגינות ששכחתי

כבר שנים שאני מנסה להטליא לי יהדות שתתאים לערכיי, אבל זה קשה יותר כשאני מנסה להכניס בכנפה גם את הבנות שלי, שעבורן היהדות נטולת משקעים מכבידים ואשמה. בנעוריי מאסתי וקצתי בה, ועתה אני מליצת יושרה, משווקת אותה לילדותיי כמו בתרמית פירמידה. בירושלים הייתי עסוקה בלהדוף את היהדות, מכל חריץ היא הציצה, וכאן אני מחפשת אחריה בכל הסמטאות ולא מוצאת.

אני מתאמצת להראות לבת שלי עד כמה היהדות יפה ומיוחדת, למרות שלאחרונה היא מסוכנת. אני לא מגלה לה; אני עורכת היכרות עדינה ביניהן, אני רוצה לחבב עליה את עולמה, כדי שיגיע יום והיא תוכל להתהדר בו בעצמה, בדרכה שלה, כמו שעשיתי אני.

בערב שבת בין השמשות אנחנו נוסעים לבית הכנסת. 22 שנים עברו מאז בחרתי לא לדרוך בו שוב. הילדות עטויות הוד, מהסרטים שעל נעליהן המבריקות ועד הסיכות שמעטרות את ראשיהן. אנחנו שנינו פליטים אורתודוקסים, חילונים במפגיע. על הבימה, ליד ארון הקודש, מונחים גיטרה ומגבר. אנחנו יושבים יחד, על ספסל אחד, ושרים עם ילדותינו את שירי ילדותנו. הן גומעות את כל המילים המשונות במבטא הזר, את כל המנגינות שחשבתי ששכחתי, ועכשיו הן גם שלהן.

כשאנחנו יוצאים השלג הלבן כבר נמס כמעט כולו. קולות צעדינו נשמעים על המדרכה, אנחנו רצים על פניה מהקור העז, עד למכונית שלנו. נשימותינו משאירות אדים על הזגוגיות. האוטו נוסע הביתה, עלמה מציירת על החלון, אני משתדלת לא לחשוב על זה שזו מלאכה אסורה בשבת ומתרכזת בלהקשיב לה מזמזמת את השיר החדש שלמדה, אדונולה. "זה אדון עולם, לולי", אני מתקנת מיד בלי לחשוב. "לא נכון", היא אומרת, "אני שמעתי אותו, הרב שר א-ד-ו-נ-ו-ל-ה", היא מדגישה את המילה האחרונה לאט, במבטא אמריקאי למהדרין.

הטור פורסם לראשונה באתר הארץ, כחלק מהטור "הביתה" של נעה אביב, דתלשית שעשתה ריילוקיישן לארה"ב עם משפחתה.